1963: ג'וזף קמיה, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת שיקאגו, מאמן מתנדב במעבדתו המחובר למכשיר EEG. בכל פעם שמוחו של הנבדק הפיק פרץ של גלי אלפא (8-12Hz), קמיה נתן משוב עידוד לנבדק- אשר למד במהרה לשלוט על גלי מוחו ולהפיק גלי אלפא כרצונו.

אוקטובר 2012: שיטת הנוירופידבק מסווגת על ידי האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) כטיפול ל-ADHD אשר מבוסס ונתמך מדעית בדרגה מס' 1 -הגבוהה ביותר בסולם בן חמש רמות.

אבני דרך ראשונות:

1963: ניסויו של קמיה מעיד לראשונה שלאדם יש יכולת לשלוט על מצב גלי מוחו, במידה ומסופק לו משוב באמצעות מכשור חיצוני.

1968: בעיצומו של המרוץ לחלל הוכנס דלק רקטי חדש לשימוש

החומר התגלה כמעכב GABA בתלמוס ובקורטקס- ולכן גרם להתקפים אפילפטיים. (GABA הוא סוג של נוירוטרנסמיטר שמשמש כמעין "בלם מוחי" לפעילות חשמלית מוחית ובחסרונו המוח יכול להיכנס למצב של חוסר שליטה בפעילות היוצר התקפים אפילפטיים). NASA פנו לקבל ייעוץ מחוקר המוח פרופ' בארי סטרמן מאוניברסיטת קליפורניה.

סטרמן עסק באותו זמן בניסוי בהתניה אופרנטית לחתולים- הוא אימן במעבדתו חתולים להמתין דרוכים בסבלנות עד לסיומו של צליל ורק אז ללחוץ על דוושה על מנת לקבל מזון. סטרמן התעניין אם במצב בו החתול ממתין בדריכות מוחו מגיב באופן מסוים, והחדיר אלקטרודה לרצועה הסנסו-מוטורית במוח החתול. התברר שכשהחתול נמצא במצב דרוך וללא ניע, כדרכם של חתולים לפני שעטים הם אל טרפם. נוצרים באזור הסנסורי-מוטורי שבמוח גלים אופייניים, בתדר בתחום הביתא הנמוך (12-15Hz) . גלים אלה מכונים Sensory Motor Rhythm- SMR.

סטרמן בדק את הדלק על חתוליו שבמעבדה. מתוך 50 חתולים שנחשפו לחומר, מתו 40 בעקבות פרכוסים אפילפטיים שנגרמו מהדלק הרקטי. עשר מהחתולים התגלו כעמידים לחומר הרעיל ולא פרכסו בחשיפה אליו. להפתעתו התברר שאלה היו החתולים שהותנו לייצר SMR בניסוי הקודם שערך! כך גילה סטרמן תגלית חשובה: למידה "לייצר" גלי SMR יכולה לסייע למחלת האפילפסיה.

1971: סטרמן מנסה את השיטה לראשונה על בני אדם אפילפטיים, ומטפל באמצעות נוירופידבק במרי פיירבנקס, בחורה הסובלת מאפילפסיה, אשר עבדה במעבדתו. לאחר 3 חודשי אימוני נוירופידבק להפקת גלי SMR, הלכו ופחתו התקפי האפילפסיה (Grand mal) ממנה סבלה, מינוני התרופות להן נזקקה פחתו, חייה שופרו ללא הכר והיא אף קיבלה את רשיון הנהיגה שלה חזרה.

שנות ה-70-80' של המאה הקודמת: החוקר פרופ' ג'ואל לובאר מאוניברסיטת טנסי, מסיק מהקשר בין אפילפסיה להיפראקטיביות, ומנסה לראשונה לטפל בפרוטוקול נוירופידבק מסוג SMR גם בהפרעות קשב וריכוז. כך התברר לראשונה ששיטת טיפול הנוירופידבק יעילה גם לסובלים מ-ADHD.

לובאר הראה שניתן לאמן ילדים היפראקטיביים עם ADHD "לייצר" גלי SMR ולדכא גלי טתא, כאשר שינוי זה משפר באופן משמעותי את מצבם- ההיפראקטיביות מתמתנת והם מצליחים לשפר מדדי קשב וריכוז, כשבמקביל נצפה שיפור גם בהתנהגות החברתית של הילדים.

לובאר טיפל במהלך העשורים במאות ילדים ותיעד את ממצאי הטיפול וניסויים שערך במחקרים רבים. לדוגמא בשנת 1992 פרסם מאמר בז'ורנל Pediatric Neurology בו הראה עם חוקרים נוספים שניתן באמצעות בחינת דפוס ה-EEG, להבחין אבחנה מבדלת בין ילדים עם ADHD הכולל מרכיב של היפראקטיביות, לבין ילדים עם ADHD אשר נעדרים את מרכיב ההיפראקטיביות ועיקר הקושי שלהם הוא בתחום הקשב בלבד (מה שכונה בעבר ADD).

בזכות פועלו של פרופ' לובאר, שיטת הנוירופידבק הופצה בעולם כשיטת טיפול מקובלת ויעילה, אשר נעשה בה שימוש באלפי קליניקות וארגונים רפואיים אחרים כיום.

טיפולי נוירופידבק

מחקרים חדשים בעשור האחרון

כיום ישנם מחקרים המתעדים את השינוי בהדמיה ב- f-MRI, בדומה לתמונה שנצפית עם שימוש בתרופות סטימולנטיות (אשר למעשה גם משפיעות על גלי SMR) להלן דוגמאות למספר מחקרים חשובים בתחום מהעשור האחרון.

מונסטרה (2002)- המחקר בדק 100 ילדים שאובחנו כבעלי ADHD ומטופלים בריטלין, וההורים והמורים מקבלים הדרכות. מחצית מהילדים עברו 40 טיפולי נוירופידבק כתוספת לטיפול בריטלין. לפני ובסיום הטיפול הועברו לכולם שאלוני התנהגות ומבדקי TOVA (מטלה ממוחשבת נפוצה להערכת רמת הקשב וריכוז). לריטלין נמצאה השפעה מיטיבה על כל המדדים אך במידה שנבדקו בעת שהילדים נטלו את התרופה. לעומת זאת, לאחר הפסקת הריטלין נשתמרה ההשפעה המיטיבה של הטיפול אך ורק בקרב הילדים שטופלו בנוסף גם נוירופידבק. ההשפעה בשיפור מדדי הקשב והריכוז נמצאה כמתמשכת גם לאחר חצי שנה, שנה ושנתיים מהטיפול- ובקרב קבוצת הנוירופידבק ולא הריטלין.

המחקר של Birbaumer ועמיתיו:

במחקר מדוקדק שפורסם בשנת 2006 בז'ורנל המוביל ברפואת ילדים- pediatrics, הראו חוקרים גרמנים שילדים עם הפרעות קשב שטופלו בנוירופידבק (בפרוטוקול של SCP) הפגינו שיפור במדדים של קשב וריכוז בדומה לאלו שטופלו בריטלין.

מחקרים עדכניים מהשנים האחרונות מתמקדים בהערכת היעילות של טיפולי NFB ל-ADHD ע"פ פרמטרים רפואיים/פסיכולוגיים מקובלים. בנוסף, נערכו שני מטא-אנליזות.

Arns (2009): בדק את היעילות לפי סולם שקבע APA (האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה) במחקר מטא-אנליזה שכלל 15 מחקרים עם 1194 מטופלים ב-ADHD, מהם 3 מחקרים השוו בין יעילות הNFB לבין טיפול בסטימולנטים. המחקר מצא את השיטה "יעילה וספציפית" לטיפול ב-ADHD ברמה 5 (הגבוהה ביותר), עם אפקט טיפולי גבוה לחוסר קשב ואימפולסיביות, ואפקט טיפולי בינוני להיפראקטיביות.

ניירות עמדה רשמיים:

בעקבות המחקרים האחרונים, אשר הוכיחו את יעילות השיטה במחקרים עם סטנדרטים קפדניים, פרסמו בשנים האחרונות מספר אגודות פסיכולוגיות ורפואיות רשמיות ניירות עמדה לגבי יעילות הטיפול בשיטת ה-NFB ל-ADHD. כך למשל קבע הארגון הפסיכולוגי האוסטרלי, ה-APS, בנובמבר 2011 כי: "הנוירופידבק מהווה התערבות טיפולית בטוחה ויעילה ל-ADHD, המדורג בדרגה 5 (הגבוהה ביותר): יעיל וספציפי." הארגון מוסיף וקובע כי: "טיפולי נוירופידבק ל-ADHD הוכחו כבעלי השפעה מתמשכת ארוכת טווח של לפחות 3-6 חודשים, מחקרים נוספים נדרשים על מנת להוכיח יעילות מתמשכת אחרי 3-5 שנים". וכן "נראה שלנוירופידבק יש השפעה דומה לשימוש בתרופות סטימולנטיות בנוגע לחוסר קשב ואימפולסיביות".

נייר העמדה מעודד מחקרים נוספים בקשר לשיטה על מנת להבין לעומק את המנגנונים שבבסיסה ועל מנת לגרום לשיפור מתמשך בשימוש בה. למעוניינים לקרוא את הנוסח המלא, ניתן לקרוא כאן:

http://www.groups.psychology.org.au/

קרא עוד

כאן תוכלו להתעדכן

במחקרים עדכניים בתחום הנוירופידבק

במחקר עדכני (אפריל 2013) שערכו קבוצת חוקרים מספרד, הושוותה היעילות הטיפולית של הנוירופידבק לטיפול התרופתי בסטימולנטים (ריטלין). המחקר המוקפד כלל הערכת היעילות הטיפולית חצי שנה מתום הטיפול, ובנוסף הכליל הערכות מורים על תפקוד למודי.

לחצו למטה להורדת תקציר מורחב של המאמר בעברית:

Clinical EEG and Neuroscience, March 2013